אולי זה יום העצמאות שחלף, הדמואים שאנחנו מקבלים או כמות המוזיקה שנחשפתי אליה לאחרונה אבל כבר כמה זמן אני מסתובב בתחושה שתחת הכותרות המפוצצות ”אינדי ישראלי“ או ”מוזיקה עצמאית ישראלית“ מסתתרת חיה מנומנמת שמפחדת לחרוג מגבולותיה שלה ומעדיפה את הבטוח על פני חיפוש דרכי הבעה חדשות ויצירתיות.
רק לפני כמה ימים ישבתי עם גיא בגינת משפחת חג‘ג‘, לוגם לאט מכוס הקפה המשובח ומחפש את נקודת האופק מאחורי טבריה עילית ופוריה כשנושא השיחה נסוב על שצף המוזיקה הנהדרת שמגיע מחו“ל, אני התלוננתי כרגיל על האינדי הישראלי שתקוע כבר זמן רב בתוך הגבולות שחפר לעצמו, אותן שוחות קרב שפעם הוא נזקק להן כדי להיות לגיטימי מחוץ לתעשיית המיינסטרים, אותן הגדרות שהפכו לקבעונות בהן המוזיקה העצמאית בארץ מתפלשת כמו בתולת ברזל פוריטנית.

(cc) photo by saintbob

אז נכון, מקום המוזיקה העצמאית במרחב התרבותי בארץ זוכה לעדנה בשנים האחרונות: ישנו שפע של להקות ואומנים;, בתי קפה ופאבים השכילו לשלב במה להופעות והמועדונים הגדולים מוכנים לארח שמות לא מוכרים; פאקט רקורדס מזמן הוכיחו שלנהל לייבל דורש קצת כסף וטונות של תשוקה ואהבה למוזיקה - אפשר להוציא לאור מוזיקה אחרת; האינטרנט מחק במחי רוחב פס את התיווך בין האומנים לקהל ונתן את האפשרות לאומן גם לתגמל את המאזינים על אפן וחמתן של חברות ענק; פורומים, בלוגים, הורדות מוזיקה וקהל שהולך ומתעצם. האינדי הישראלי נמצא כאן כדי להשאר אבל, וזה אבל גדול, היכן אותו חופש יצירתי ואמנותי שיכתיר אותו לראוי מעבר לקוריוז במקומונים?

לצערי, מעטים האמנים שהשכילו לנצל את החירות האמנותית ולתרגם אותה לקול יחודי שיהיה שייך רק להם. אולי זה הפחד לאתגר את הקהל השבע, אולי זה הפחד לחרוג מגבולותיו של הז‘אנר שבשמו נשבע האמן וכן, גם אותם הרכבי הארד-קור-נויז-גליץ‘-ממבו-ג‘מבו-בליץ-הבה-נשבור-גבולות תקועים היטב במסורת ובגבולות ז‘אנר שנטחן עד דק לפני 20 שנה לפחות.

רוצה להיות סינגר/סונגרייטר אינסטנט-מרגש? קח גיטרה, בזוק מעט כינורות עדינים ברקע ותלחשש למיקרופון, כתוב בדף הפרומו לעיתונות רשימת שמות של יוצרים מלנכוליים שהתאבדו/מתו צעירים וקשור אותם בכתר לשם שלך. רוצה אינסטנט הארד-קור? אין בעיה! קח גיטרה מצופה דיסטורשן, האכל את המתופף אמפיטמינים ובסיסטית שסיימה תיכון, הישאר בגבולות ה-2:30 דק‘ ותקליט את הכל בצורה מחורבנת. אל תשכח לעשן לפחות 3 בדלי מריחואנה לפני שאתם מצלמים את התמונה הזו למיי-ספייס - הנה, הצלחה כבירה באיזור חיוג לבונטין. הידד. אני יכול להמשיך ולכתוב כאן על אותן תבניות מוכּרות שחוזרות על עצמן שוב ושוב כשלהקות שלמות כולאות את עצמן באותו כלא של צליל, תחומות באותם גבולות בצילה של להקה אחרת ומצליחה מחו“ל.

חירות מוחלטת לאמן יכולה להוות מכת מוות יצירתית. אמן לא יכול לפעול בריק שאין לו גבולות, בחלל ללא פידבק. בגרות אמנותית משמעה לבנות את הגבולות שלך, לנפץ אותם ולבנות אותם שוב ללא הרף, לא לעמוד במקום אלא להמשיך לאתגר ולנסח מחדש את העכשיו. אני מתוסכל לפעמים מדמואים של הרכבים חדשים שמראש מוותרים על אמירה אמנותית חדשה והביטוי האישי מתמצא בלקחת שירים שנשמעים כמו… מישהו אחר, או אומנים מוכרים שהשובע הכריע אותם וחוזרים על אותו שטאנץ שוב ושוב כי ”מה שהצליח בפעם הראשונה - בטוח יצליח בשנייה“ (ראו את מקרה האלבום האחרון של מובי). על כן גדל פי כמה הזוהר של אותם אמנים והרכבים שמצליחים ליצור את האיכות החמקמקה שאתה כמאזין רק יכול להתפעם ממנה ואתה יודע שכרגע הלהקה הזו ניסחה לך בצליל, במילים, משהו שלא היה שם קודם בחייך ועכשיו הפך לעובדה גמורה, סוג של יופי שעד עתה לא הבחנת בו.

הגיע הזמן שהאינדי הישראלי יתבגר ולא רק יתבונן מבוייש מהצד באחיו התעשייתיים והסינטטיים, שינצל את החופש שניתן לו להיות הוא עצמו ולא חיקוי לדבר אחר. נכון שבמילה ”מקוריות“ מסתתרת המילה ”מקור“ - אבל יש הבדל בין להתבסס על כתפי העבר לבין להתבוסס בעבר עצמו.

בימים כתיקונם לא הייתי מדבר איתכם כאן על הראל סקעת. לא כי הוא זמר רע (הוא לא), אלא פשוט כי הוא לא מעניין במיוחד. עם זאת, הפרשה האחרונה שלו עם הד ארצי מעלה לפני השטח כמה דברים חשובים.

תקציר העניינים הוא כדלקמן: הד ארצי, חברת תקליטים גדולה, ותיקה ודינוזאורית בהתנהלותה, הגישה תביעה נגד הראל סקעת בטענה שהוא הפר את החוזה שנחתם בינה לבינו, בו הוא מחוייב להקליט ולשחרר את שיריו רק במסגרת הד ארצי. הד ארצי טוענת שסקעת מסיים עכשיו עבודה על אלבום שלם מאחורי גבם, ואפילו פונה לחברות אחרות במגעים להוצאתו (אנחנו, לעומת זאת, עדיין לא קיבלנו ממנו מייל בעניין).

כל זה נשמע לגיטימי, ובמקרה של הוכחת הפרת חוזה, החוק בהחלט עומד לצד הד ארצי. הבעיה היא החוזה עצמו.
ב“דה מרקר“ מתפרסמים היום עיקרי החוזה המקורי בין סקעת והד ארצי, והנה כמה עקרונות מתוכו שחשוב לי להדגיש:

*סקעת, כאמור, מחויב לערוך את כל פעילותו המוזיקלית אך ורק בהד ארצי.
*פעילותו ויצירותיו מוגדרות אצל הד ארצי כ“יצירה אמנותית הכוללת מלל, לחן, קול או קולות, דמות, תמונה - כל האמור ביחד או לחוד“. זה כולל גם יומן לנוער, הקראת סיפור או שיר שהוא שר לחברה שלו בסלולרי.
*לכן בתביעה דורשת הד ארצי לקבל מידי סקעת את כל ההקלטות, סקיצות, טקסטים ולחנים שבוצעו, נכתבו, הולחנו או עובדו על ידיו.
*סקעת זכאי ל-30% (!!!) מהרווחים, כלומר אחרי שהד ארצי כיסתה את הוצאותיה (שכוללות גם בגדים חדשים לסקעת, נסיעות, ארוחות וכל מה שחברות גדולות מציעות לאמן חדש כדי שירגיש כמו סטאר). במקרה של מכירות פורמטים דיגיטליים (סלולרי, מחשב, שידור בטלוויזיה), סקעת זכאי ל-50%, אחרי כיסוי הוצאות.
*אם זה לא מספיק, קבלו את הסעיף הבא: אם התקליט לא יכסה את הוצאותיו תוך שנה אחת (אתם יודעים כמה זה קשה בארץ, ועם הוצאות של שיווק כוכב פופ?), הד ארצי זכאית לגבות את תמלוגיו של סקעת, כלומר את הכסף שמגיע לו כיוצר ולא כאמן מקליט, כדי לכסות את ההוצאות.

שאמשיך, או שכבר הקאתם?

השורה התחתונה ברורה: הד ארצי הם בעליה הגאים של הראל סקעת, האיש והיוצר, וכל דבר שהוא עושה שייך להם, ואם הוא לא יהיה סופרסטאר מיידי הוא לא ירוויח מזה הרבה כסף. זו עבדוּת אמנוּתית, וזה ניצול בוטה ומכוער שלא צריך להתרחש בתחומי היצירה המוזיקלית (אלא אם כן אנחנו מדברים על כתיבת מוזיקה בהזמנה לפרויקט מסוים, כמו פרסומת, ולא זה המקרה).

וכל זה למה?
כי הד ארצי חושבת שהאמן עובד בשבילה, בעוד המצב צריך להיות הפוך: הד ארצי צריכה לעבוד בשביל האמנים שלה.

הראל סקעת, ולא משנה מה אתם חושבים על כוכב נולד, הוא אמן מוכשר וכפי הנראה גם לא טיפש. הוא היה תמים או שלא נתנו לו ברירה, והוא חתם מלכתחילה על חוזה דרקוני, כוחני ולא הוגן. ולמרות שהוא נמצא בלב המאפליה של המדיה המיינסטרימית והפריים-טיימית בה שיקולים כלכליים ומיתוגיים מניעים כל דבר, הוא יודע שמגיע לו יותר. הוא יודע שהאמנות שלו, אותה הוא יוצר בעצמו, צריכה להניע את המנגנונים השיווקיים והמסחריים שמסביבה, ולא להיפך. והוא צודק.

נ.ב. אם מישהו מבכירי הד ארצי קורא את זה, רשת הדיסקים שלכם, טאוור רקורדס, עדיין חייבת לנו כסף משנה שעברה. אתם יודעים איך למצוא אותנו.

הייתה לי פעם חברה שתמיד אהבה לצטט מ“חולה אהבה בשיכון ג‘“ איזה משפט עלום: ”תבוא, יהיה גם עצוב וגם שמח“. כחובב גדול של רטבי חמוץ-מתוק ושוקולד מריר (לא ביחד), אני אוהב את הערבובים האלה: קצת שמח וקצת עצוב, קצת מריר וקצת מתוק.

ערבוב משובח כזה תוכלו למצוא במוצ“ש, 3.5.08, בסאבקוץ‘ מילגה (בר מסעדה הודית ממש מגניבה ברח‘ המשביר 22 בתל אביב), אולי המקום עם השם הכי משוגע בתל אביב. בשעה 20:30 יופיעו שם שני קדר שלנו, הידועה בשוגייז האקוסטי והדכדוך המתוק שלה, יחד עם Honeybird, זמרת אינדי נהדרת מאיטליה שמערבבת גיטרה אקוסטית וקול מתקתק עם השפעות מכל סוג אפשרי: טרופיקנה, מוזיקת עולם, אינדי פולק, עברית, איטלקית, אנגלית, מה שתרצו. כמו שמגדירה את זה האניבירד עצמה: ”sweet like honey, quirky like a bird.“ תבואו, יהיה גם עצוב וגם שמח. כרטיס יעלה 30 ש“ח.

עדכונים נוספים - בקרוב!

לחצו על התמונה או כאן להורדת האוסף המלא + עטיפה

בכלל לא תכננו לסכם או לחלק מלא שירים נדירים. רק רצינו לתת משהו מיוחד למי שיגיע לערב שערכנו בקפה זאפה, אבל כשהתחלנו לערוך גילינו שיש לנו לא מעט פנינים חבויות במעמקי ההארדיסק. הדחף לשתף באוצרות הביא לכך שאוסף דוגמיות קטנטן הפך ל-13 שירים, שחלקם היו אמורים להתפרסם רק בעוד שנה לפחות, אם בכלל. אבל ככה זה כשמוצאים אוצרות. רוצים להשוויץ.

בין הפנינים שנותרו עדיין חבויות (כלומר מחוץ לאוסף הזה) מצאנו, למשל, אאוט-טייק נפלא בשם ”Papier Mache“ מהאלבום Bloodlines של שני קדר (למרבה הצער, השיר הזה לא נכלל כאן אבל אולי עוד יראה אור בעתיד). אפילו שני לא זכרה אותו. גם סקיצות ורימיקסים לשירים של שני, דויד ומורפלקסיס צפו ונותרו על רצפת חדר העריכה (כלומר חדר השינה של בני). לפחות חלקם.

כאן תמצאו שני שירים של מורפלקסיס שלא ראו אור מעולם, רימיקסים וביצועים מיוחדים, שני קאברים, ועוד כמה שירים שאתם מכירים כבר מאלבומי היס רקורדס הרשמיים, אבל באמת שאין לכם סיבה לקטר. יש עוד הרבה מה לספר, אז בואו פשוט נתחיל.

לחצו כאן להורדת האוסף המלא + עטיפה | כל השירים בקבצי mp3 באיכות 256kbps

01 Morphlexis - No luck in love
אני תמיד אוהב לשמוע איך מורפלקסיס (שהוא גם בנימין אסתרליס, ששנינו ביחד מנהלים את הלייבל הזה) לוקח גרוב עדין של מוזיקת Soul ו-Easy listening, מוסיף צלילים שנשאבים (לעיתים ישירות ממש) מפסקולים ישנים, אלקטרוניקה נבונה ואת קולו העמוק והקטיפתי, ורוקח מכולם מוזיקה מענגת. אחרי שלושה אלבומים מצוינים ושני אלבומים אינסטרומנטליים (החדש מתוכם ניתן אצלנו להורדה בחינם) עובד עכשיו מורפלקסיס על האלבום הרביעי וזה השיר הראשון שיוצא מתוכו אל אוויר העולם. למרבה המזל, מאז נכתב השיר המזל של בני השתנה.
מתוך: האלבום הבא, שמוקלט בימים אלו

02 דויד פרץ - ניסיתי ונכשלתי
המסע לעבר הייקו בלוז היה ארוך, מתיש ולפעמים בלתי אפשרי (וכדאי להתחיל מתחתית העמוד ולקרוא עליו). פעמים רבות זמזמנו לעצמנו את ”ניסיתי ונכשלתי“ והיינו בטוחים שככה גם ייגמר כל הסיפור הזה. אבל כמו שאמר דויד לאבי משולם בתכנית ”רוק בישראל“ ברשת ג‘: ”לפעמים להגיד ’ניסיתי ונכשלתי‘ זה קצת כמו להגיד ’ניסיתי וניצחתי‘“. ואנחנו מרגישים שעם הייקו בלוז ניצחנו. למרות אבל כנראה בגלל המסע והדרך שעברנו, לפעמים ממש מילולית. השיר הזה, ”שיר ניצחון של לוזר“ כפי שהוא מכונה על ידי דויד, הוליד גם את פרויקט סיפורי הכישלונות, שכראוי לשמו פעל כחודשיים ועכשיו עומד לו נטוש.
מתוך: הייקו בלוז, 2007
וגם: אפשר להוריד את השיר בשלל פורמטים

03 Shany Kedar - Nymph
אנחנו משוחדים, זה ברור, אבל גם השדרנים של קול הקמפוס, בעלי הטעם המוזיקלי המשובח, לא הצליחו לעמוד בפני ”Nymph“ של שני קדר וכללו אותו באוסף החינמי שלהם Where is the sunshine, שניתן להורדה באתר התחנה וחולק בחינם יחד עם גליונות Time Out התלאביבי. שני הרעיפה מכשרונה גם על עטיפת האוסף היפהפיה, אותה עיצבה בעצמה ובלי שום עזרה בכלל.
מתוך: Bloodlines, שנת 2006

04 Morphlexis - As we fall Polaroid remix
פולארויד הם לא הרכב גרוב אלקטרוני שעושה רימיקסים, אלא סדרת אוספי אינדי ישראלי ששנינו, בנימין וגיא, ערכנו ביחד עבור המגזין של השרת העיוור עוד לפני שבכלל חלמנו להקים ביחד לייבל. במהדורה הראשונה של האוסף הופיע גם השיר הזה, ברימיקס מיוחד ושונה למדי מגרסת האלבום. גם לרימיקס אחראי מורפלקסיס עצמו, וזה כנראה סימן שהוא תמנון אמיתי.
מתוך: הגירסה המקורית מתוך Hidden Paths, הרימיקס מתוך פולארויד01

05 דויד פרץ - היום זה עכשיו
האקסיומה שמעולם לא הצלחנו לערער. היום זה עכשיו - כל ”הייקו בלוז“ סובב סביב העכשוויות הזו, המוחלטות של ההווה. מה שהיה כבר חלף, מה שיבוא עדיין לא כאן, כל מה שיש זה עכשיו, והיום זה עכשיו. ואם ניסינו ונכשלנו זה לא משנה, כי אנחנו כאן ממש ממש כרגע, והניצחון הזה דורש את כל החצוצרות שבעולם.
מתוך: הייקו בלוז, 2007

06 שני קדר - מי באש
ב-1974 לקח לאונרד כהן את תפילת ”ונתנה תוקף“, הרחיב אותה לתפילת תוכחה משלו והלחין אותה לאלבומו New Skin for the Old Ceremony. ב-2004 תרגמו שני קדר וגיא חג‘ג‘ את השיר לגרסה משלהם, ושני הקליטה אותה לאלבום המחווה ”שיר זר: משירי לאונרד כהן בעברית”, שהופק על ידי דויד פרץ (כן, אותו אחד!) וגיא חג‘ג‘. באוסף השתתפו גם מורפלקסיס (אז הוא וגיא עדיין לא הכירו), שרון מולדאבי, סגול 59, גבריאל בלחסן ועוד. והוא ניתן להורדה באתר השרת העיוור במשך יומיים עד ש-NMC, שמייצגת את הזכויות של כהן בארץ, דרשה להסיר את האלבום. כהן עצמו, אגב, נתן את ברכתו לפרויקט אך זה לא ממש עניין את הפקידים, וכיום אי אפשר להשיג את האלבום בצורה חופשית (מלבד, כמובן, בסמטאות חשוכות).
מתוך: אלבום המחווה ”שיר זר“, 2004
הקלטה, עיבוד, מיקס - אלי פיקובר; שירה, עיבוד - שני קדר; קולות רקע, גיטרה - דיוויד בלאו; גיטרה בס - נעמה אבירם; פסנתר - טל גלבסקי

07 Morphlexis - הטבוע
ואם אנחנו כבר שרים בעברית… לפני שנה ומשהו הבטיח לי בני שהוא עובד על אלבום ראשון בעברית אחרי שלושה באנגלית. כמאוהב-עברית קבוע, שמחתי עד קצות כובעי. בחלוף הזמן והשינויים, גם האלבום הבא יהיה באנגלית, אבל השירים בעברית קיימים - כל אחד בשלב אחר של יצירה או גימור. ”הטבוע“ הוא השיר הגמור היחיד מאותו אלבום עברי שיום אחד עוד יצא. כמו שני, גם בנימין-מורפלקסיס יוצא מהמגרש הקבוע שלו והשפה החדשה משחררת אותו (או כופה עליו) לסגנון שירה אחר, שלא מאפיין אותו. אם אצל שני העברית הפכה את השיר לכבד וחמור סבר וקשה יותר, אצל בנימין היא דווקא הפכה את השירה לרכה. מצד שני, לא שמעתי כמעט אף שיר של מורפלקסיס שהשאיר עליי תחושת אימה נפלאה כזו. משהו כאן מקריפ ביותר.
מתוך: אלבום עתידי בעברית

08 דויד פרץ - הייקו בלוז מורפלקסיס רימיקס
הרבה לפני שהיה אלבום כזה, היה רעיון כזה. הייקו בלוז נולד מהעניין המשותף והמקרי למדי של דויד בהייקו יפני ובבלוז אמריקני, שתיהן צורות ביטוי דומות ומנוגדות בדרכים רבות. האגדות (הנכונות כולן) מספרות שהאלבום ישב מוקלט אצל דויד שלוש שנים עד שיצא לאור. האמת שונה: האלבום הוקלט, ובמשך שלוש שנים מוקסס שוב ושוב ושוב ושוב עד שמרטנו לדויד את מעט השערות שעל ראשו. אבל אי-אז, כשההקלטות רק הסתיימו, שלח דויד לבני את הערוצים המקוריים של השיר הזה, וכך נולד הרימיקס הזה, שונה לחלוטין מהשיר המקורי. עם זאת, המיקס הזה היה גמור שלוש שנים לפני המיקס הסופי של ”הייקו בלוז“, כך שמי יודע מה נחשב בעצם ”מקורי“?
מתוך: ארכיון הלייבל העשיר

09 Shany Kedar - As we fall Morphlexis cover
אותו פרויקט פולארויד שהוזכר קודם נגמר באוסף הרביעי בסדרת האוספים. האוסף החמישי תוכנן כאוסף קאברים רטרוספקטיבי: אמנים שהופיעו בפולארויד מבצעים שירים אחרים שהופיעו בסדרת האוספים. דויד כינה את זה בעדינות ”מציצה עצמית“. אוסף הקאברים התמוסס, אך מתוכו נותרו כמה שרידים, אחד מהם הוא הביצוע הנפלא הזה של שני ל-“As we fall“ של מורפלקסיס - קאבר אינטר-לייבלי. עוד בארכיונים הנעולים שלנו נמצא קאבר מטורף של רות דולורס וייס ל“יפה כמו שקט“ של דויד. בחיינו.
מתוך: אוסף פולארויד05 הלא ממומש

10 Morphlexis - The cities are moving
מי שביקר פעם באזור הישוב הגלילי של בני בשעות הלילה, וראה את רצועות האור של מפרץ חיפה נוצצות כמו תכשיט (הדימוי הזה מופיע גם על עטיפת Dreamachines, אלבומו השני), יודע שבלילה בלילה בצאת הכוכבים אפשר באמת לעמוד ולהקשיב ולשמוע את הערים זזות. ואם אתם לא מאמינים, צפו בקליפ היפהפה שהכין בני לשיר בעזרת הפוטושופ בלבד (המשוגע לא הסכים להשתמש בתכנת אנימציה, ואני חושב שעד היום הוא מתחרט על החודשיים שהוא השקיע בזה).
מתוך: Hidden Paths, משנת 2005

11 בלובנד ורות דולורס וייס - כשהלילה יורד
איך קורה שאחד השירים הכי מרגשים בעברית אי פעם הוא אחד העלומים והנעלמים שבהם? ”כשהלילה יורד“ נכתב והולחן כחלק מהפסקול שיצרו דויד פרץ ואלעד שופן - הלא הם ”בלובנד“ - לסרט ”המסע הארוך“ של ערן קולירין, מי שלאחרונה קטף פרסים בכל העולם על סרטו ”ביקור התזמורת“. ערן כתב על השיר: ”המלודיה הלירית של דויד ואלעד פוגשת בקולה המדמם והפוצע של רות דלורס וייס, אני נזכר במשפט של בוקובסקי ’אני שומע את סטרווינסקי מנקה את הלכלוך מתחת לציפורניים‘. ביצוע קסום והורס, שעל פי השמועות הוקלט בפעם אחת ויחידה.“ השמועות נכונות. זהו מיקס חדש-דנדש לשיר, את המיקס הישן אפשר להוריד כאן.
נ.ב. נכון, רות לא חתומה אצלנו, אבל היינו ממש רוצים בה!

12 Shany Kedar - This House
השיר שהתחיל אתהכל. אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה, ונרעדתי. אני עדיין מופתע מכך ששיר כל כך אישי וכל כך קודר ויפה, שבטח נכתב בחדרי חדרים, הפך ל“להיט“ של שני, וכשהוא מתחיל בהופעות שלה אנשים מוחאים כפיים (באמת!). אני גם חושב שהיא מופתעת מזה אפילו יותר מאתנו. זה השיר שפתח את Bloodlines, שבלעדיו הלייבל הזה (כנראה) לא היה קם לעולם. ב-2006 גמרו בני (המפיק) ושני (הכותבת-יוצרת-זמרת-מעבדת) לעבוד על האלבום שלה, ופתאום לא היה להם איפה להוציא אותו. זו התוצאה.

13 Morphlexis - End acoustic version
אנחנו יודעים, זו הקלישאה הכי גרועה בספר, לגמור אוסף בשיר שנקרא End. אבל לא תכננו את זה, הוא פשוט התאים שם, עריכתית. חוצמזה, זה רק הסוף של האוסף הזה, לא של הלייבל ולא של העולם ולא של שום כלום מלבד לילה ארוך של עבודה מצד שנינו (בני וגיא) על האוסף הזה, העטיפה שלו, העמוד שלו, והפוסט הזה. ”End“ אפילו לא מסיים את האלבום שממנו הוא לקוח, יש אחריו עוד שלושה שירים! בכל מקרה, בפשפושינו בארכיון הלייבל מצאנו גם את זה, גירסה אקוסטית, ולמעשה הגירסה המקורית של השיר. הגירסה שבאלבום כבדה הרבה יותר, אבל האוסף הזה גם ככה כבד ומלנכולי כל כך, שעד עכשיו אתם גם ככה חושבים שאנחנו מדכאים. ואתם צודקים, אנחנו נכנסים לחדר וכל החיוכים נמחקים מפני האנשים, המוזיקה נפסקת וחושך יורד.
זה היה שקר, כמובן. תודה שהקשבתם. אנחנו אוהבים אתכם.
מתוך: הגירסה ה“רשמית“ נמצאת ב-Hidden Paths משנת 2005

נהניתם? שלחו את הלינק הזה לחבריכם!
לא נהניתם? לא יכול להיות.

אין סיבה הגיונית ובריאה לכך שאני כותב פוסט בעשרה לחמש בבוקר. זה מתאים, כי אין גם סיבה הגיונית, וכשאני אומר הגיונית אני מתכוון ”כזו שגם ההורים שלי יבינו“, לכמות ההשקעה שלנו סביב חברת תקליטים קטנה שאנחנו אפילו לא מתפרנסים ממנה אבל היי - אנחנו כנראה משוגעים!

אחרת, איך תסבירו את העובדה שבמוצ“ש הקרוב, בשעה 21:30, אנחנו מזמינים את כולכם ללא יוצא מן הכלל לצפות בשלושת אמני הלייבל מופיעים בזה אחר זה, ועוד בחינם אין כסף?!
ויותר מזה - כל מי שיטרח להגיע יקבל גם מוזיקה שלנו - במתנה!

רגע רגע, גיא ובני, אני רק רוצה להבין משהו לפני שאני רושם לכם תרופות פסיכיאטריות. אתם בעצם מזמינים את כל מי שרק רוצה לבוא ולראות הופעות של שני קדר, מורפלקסיס (בהופעה!) ודויד פרץ, בלי לבקש כסף מכל הקהל הרב והנכבד הזה?
הבנת נכון, בחור נבון!

ו… ואם אבוא, אף אקבל מכם *עוד* מוזיקה שאוכל לקחת איתי הביתה? ושוב בחינם?
אכן כך, בחור מוצלח!

אני רושם לכם מיד 200 גרם פרוזק!

ובכל זאת, רגע לפני שאנחנו נעלמים מאחורי דלתות המוסד לטיפול באנשי מוזיקה ישראלית ששכחו איך להיות חמורי סבר ותעשייתיים, הנה כל הפרטים שאתם צריכים לדעת:

מתי? במוצ“ש הזה, 12.4.08 בשעה 21:30 (נשתדל להתחיל בדיוק בשעה הזו, אז תגיעו בזמן!)
איפה? בקפה זאפה אשר בבית ציוני אמריקה בתל אביב (רח‘ אבן גבירול 26, פינת דניאל פריש 1), זה יוצא ממש ליד לונדון מיניסטור. יש חנייה (בתשלום) מתחת ללונדון מיניסטור ובכלל ברחוב דובנוב יש עוד שני חניונים נחמדים. הנה מפה של האיזור.
מי יופיע? שני קדר עם המתופף גיא ביבי, מורפלקסיס עם ובלי שני קדר, דויד פרץ עם ובלי בגדים.
מה יהיה בין ההופעות? גיאחה יתקלט כנראה מוזיקה נחמדה, אם יהיה זמן.
ומה יהיה חוץ מהופעות? דיסקים שלנו למכירה בזול (במחירים של האתר), מדבקות כיפיות וגם הפתעה: חולצה של מופרלקסיס בהדפסה מוגבלת!ומה אמרתם על מוזיקה בחינם? באירוע יחולקו גלויות נאות שלנו עם כתובת אינטרנט, בה תוכלו להוריד אוסף קטן ונחמד משירי הלייבל, כאלה שנמצאים באלבומים וגם כאלה שלא!
אז כמה יעלה לי כל הסיפור? 0 שקלים, גורנישט, נאדה, חינם אין כסף, על חשבון הבית, אף לא גרוש שחוק אחד.
גם הבירה תהיה בחינם? לא, אבל היא תהיה קרה ומרווה ותשמח לבב אנוש!

אז ניפגש במוצ“ש, אמרנו?